Moments

collection of litle life moments from Somos -Aridani

7.9.2025- ירח מלא

הירח מלא, הלב מלא.

המוזיקה עושה לנשמה סיפוק,

החיים יכולים להיראות כך—
כמו ברגע הזה ממש.

אני כותבת לאור שתי נרות,
ולאורו של הירח החדש.

אני צורבת את הרגע הזה
ברשימת הזיכרונות.

בתמונה הזו אני רואה את התמצית של מה שבאנו לעשות. אני רואה שבט של נשים וגברים שהתכנסו יחד בכדי לחוות את החיים. אני רואה כעס, עצב, פחד ושמחה על פני האנשים. אני רואה אהבה. אני רואה פתיחות לחוות את הכאב. אני רואה שיתוף פעולה מתרחש. ציפייה משותפת לכל מה שמחכה לנו ממש עוד רגע, ממש בקרוב.

בעצם, אני רואה כמה אנשים שאני אוהבת. אני זוכרת את הגשם שהתחיל לרדת שניה לאחת שהתמונה הזו נלקחה, אני זוכרת את החיוכים שעלו מיד למראה הגשם. שמחים על האדמה המתמלאת מים ועל הצמחייה שתשגשג. הזרועות נפתחותת מקבלות את מתנת השמים. אני זוכר את השעות שבאו אחר כך — מלאות בשיחות אינטימיות, עמוקות וקרובות. מלאות בחיבוקים, בהערכה, באהבה. אני זוכרת כמה סיפוק חיכה לי בערב הזה, וכמה הודיה

In this picture I see the epitome of what we came here to do. I see a clan of women and men that came together to experience life. I see anger, sadness, fear, and joy on people’s faces. I see love. I see openness to experience the pain. I see a collaboration happening. A shared anticipation for all that will come next.

I remember the rain that started to fall at that moment, I remember the smiles and celebration that immediately happened in sight of the sky raining down. Happy for the earth hydrating and the land flourishing. The arms being spread wide, receiving the sky’s gift. I remember the hours that came after that—full of intimate, deep, close conversations. Full of cuddles, appreciation, love. I remember how much fulfillment awaited me that evening, and how much gratitude

אני מתגעגעת לאמא טבע. אני מתגעגעת לאמא שלי. אני עמוק בביצה: עסוקה בשאלות על משמעות ומטרה. בימים כאלה, למדתי כבר — כל שאני צריכה זה לקחת את עצמי לפגוש את הטבע הפראי. לנשום אוויר נקי, לחבק אותה, להודות לה, להתפעל מהיופי שלה. לראות את היכולת המדהימה שלה פשוט להיות, בקלות, ללא מאמץ, ככה, כל הזמן. למדתי לאורך השנים שזו התרופה הטובה ביותר לדכדוך שלי. שהדרך המהירה והפשוטה ביותר היא להנחית אותי במקום יפה, לבקר יער, מדבר, זריחה או שקיעה. זה לא משנה.

הגענו סוף סוף ליער. אנחנו בתוך ענן. היער פה — יער פיות, הישר מארץ אגדות. היער פה חי, הוא נושם, הוא משגשג. יש לו מרחב. היער פה עושה לי לבכות, לרוץ, לרקוד, לשיר ולצחוק. הוא מעלה בי גל של רגשות. היער הזה הוא בית לאין ספור יצורים. היער הזה הוא חלק מביתי שלי. כאן, אני לא צריכה תשובות. אני לא צריכה בהירות, אני לא צריכה לדעת, לדייק, לעבוד, או לנסות. אני לא צריכה דבר. רק להיות. השקט מסביב מסמל לי להקשיב- בעצם יש אין ספור קולות מסביב. אני חוזרת לסומוס. לואה עוטפת אותי, יש פה כרבולים מכל עבר, שיחות מקבילות. אהבה בלי סוף. היא מחבקת, אני משתפת — בפחד, בעצב ואפילו בכעס, שבלעזוב, שבלסיים. אני בצומת דרכים, כל האופציות פתוחות, זה רק שלי לבחור.

I miss Mother Nature. I miss my mother. I’m deep in the swamp: caught up with questions about meaning and purpose. On days like these, I’ve already learned — all I need is to take myself to meet the wild nature. To breathe fresh air, to hug her, to thank her, to seet in her beauty. To see her amazing ability to simply be — easily, effortlessly, just like that, all the time. I’ve learned over the years that this is the best medicine for my swamp. That the quickest and simplest way is to land myself in a beautiful place — to visit a forest, a desert, a sunrise, or a sunset. It doesn’t matter.

We finally arrived at the forest. We are inside a cloud. The forest here — a fairy forest, straight out of a fairytail. The forest here is alive, it breathes, it thrives. It has space. The forest here makes me want to cry, to run, to dance, to sing, and to laugh. It raises in me a wave of emotions. This forest is home to countless creatures. This forest is also part of my home. Here, I don’t need answers. I don’t need clarity. I don’t need to know, to be precise, to work, or to try. I don’t need anything. Just to be.

The silence around me tells me to listen — but in fact, there are countless voices all around. I return to Somos. Lua embraces me, there are cuddles everywhere, parallel conversations. Endless love. She hugs, I share — my fear, my sadness, and even my anger at leaving, at ending Aridani. I am at a crossroads, all the options are open, it’s only mine to choose.

טבוע בי עמוק וחזק- הפטריארכיה. בכל דבר שאני עושה. מאז נולדתי הוטבע חותם פטריארכלי. אני מחרחרת מלחמה. אני מתהלכת בעולם עם אין סוף חוקים\הגדרות\ מותר\אסור\ נכון\ לא נכון\ צריך\ כדאי. אני מתחרה, ממהרת, מנסה לתקן, מנסה להרוויח, מנסה להסתיר. זה אין סופי. זה בי. וזה בכולנו. אני עצובה כל כך לגלות כמה העולם מנוהל על ידי הרעיונות האלו. כמה אני ממשיכה לקחת בהם חלק. אני עצובה שאני לא יודעת איך אחרת. איך לא: לעבוד = להרוויח כסף = לחיות. איך לא להעסיק את עצמי. איך לא להיות טובה. לא להיות צודקת. אני לא יודעת אחרת ומסתבר שכך גם כל שאר השבט.

יצרנו מפה מלאה עד אפס מקום בכל הדרכים בהם הפטריארכיה קיימת בתוכינו, מתקיימת בינינו. נמתח קו סלוטייפ על הריצפה. הבקשה היא לחצות לצד השני ולהתחייב למציאות אחרת. זה יצר דיון סוער. כל כך הרבה בולשיט נאמר. אנשים אומרים המון. קשה להכיל את גודל הדבר הזה. כמה אנחנו כולנו כל כך מפחדים לשחרר את כל הדברים האלה שהם חלק בלתי נפרד מהתרבות בה אנחנו חיים. אני זעמתי, למה “הם” חושבים שאחצה קו סלוטייפ על הריצפה ותרבות חדשה פשוט תצוץ מעצמה? למה “הם” מאמינים שעכשיו נשאיר את כל מה שהרגע הודנו שקיים בינינו ובכל אחד מאיתנו מאחור?! אני ממהרת לפנטזיה: אני אברח ממנה ולא אשאיר עקבות מאחור. לפני שאני מבינה שזה אומר לברוח מעצמי. אנשים בכו. התפלספו. משמעות החיים עלתה לפני השטח. הדיון הזה עמוק וכבד ומורכב ואנחנו שבט של עשרים נשים וגברים שמבקשים ומשתוקקים לתרבות אחרת, אנחנו בוחרים להסתכל על הכאן ועכשיו.

עוברים שעתיים, חלקינו נשארנו בצד הפטריארכלי של הקו, חלקינו דימיינו רחוק מספיק כדי לגלגל עצמנו לצד השני. לקח לי שעתיים כדי להפנים מה התרגיל הזה אומר בשבילי, לא זריקה של כל מה שאני מכירה ויודעת וגם לא אמונה עיוורת שבצד השני מחכה לי מציאות אחרת. אלה באופן כל כך פשוט ופעוט לצמצם את הרשימה הזו למשהו אחד שכל כך אכפת לי ממנו שעולות בי דמעות. דבר אחד קטנטן בחיי שאני רוצה שיתקיים קצת פחות. בשבילי זה ברור- ההתחייבות שלי היא פשוט להיות. שהייה של חיים ונשימה אחר נשימה ללא ציפיות להיות משהו מיוחד ללא ציפייה למה שיכול להיות ואינו קיים ממש פה עכשיו. ההתחייבות שלי היא לעצמי לייצר יותר שהייה בחיי היום- יום שלי. להזכיר לאחרים סביבי שזה דבר שניתן לחיות. לכל אחד מהיתנו היכולת להיות נוכח במציאות. לכל אחד מהיתנו היכולת לחיות בכאן ועכשיו. ניתן לחיות יותר ברכות. קצת פחות לרוץ, קצת פחות לתכנן, לארגן, לסדר. אני מתחייבת לדבר הקטן הזה. ואת האמת, לא הרגשתי צורך לחצות כלל את הקו. ההתחייבות שלי היא ביני לביני. כי יש לי היכולת להשפיע ולשנות את החיים שלי.

הפחד הנורא והיאוש מגיעים בשבילי כשאני מנסה לשנות את כל העולם, כאילו רק כך אוכל לחיות במציאות שאני מדמיינת לעצמי. אני מרגישה שמחה ותקווה כשאני מחליטה שהשינוי הוא בי, במציאות האישית שלי בעולם. ואולי, עם הזמן, המציאות הזו שאני בוחרת לחיות תיצור אדוות ותשפיע על הסובבים אותי.

It’s deep within me—the patriarchy. In everything I do. Since the day I was born, a patriarchal stamp was imprinted. I’m stirring war. I walk through the world with endless rules \ definitions \ allowed \ forbidden \ right \ wrong \ should \ shouldn’t. I compete. I rush. I try to fix, try to earn, try to hide. It’s endless. It’s in me. And it’s in all of us.

I’m so sad to realize how much the world is governed by these ideas. How much I continue to take part in them. I’m sad that I don’t know another way. How not to work, make money, live. How not to keep myself busy. How not to be good. Not to be right. I don’t know any other way, and it turns out neither does the rest of my tribe.

We created a map, full to the brim, with all the ways the patriarchy lives inside us, exists between us. A line of tape was laid on the floor. The invitation was to cross to the other side and commit to a different reality.

It created a mess. So much bullshit was said. It’s hard to contain the weight of this thing. How scared we all are to let go of these things that are woven so tightly into the culture we live in.

I was furious—why do “they” think that crossing a line of tape on the floor will magically make a new culture exist? Why do “they” believe that now we’ll just leave behind everything we just acknowledged exists within and between us?!

I rush into fantasy: I’ll escape and leave no trace. Until I realize—that means running away from myself. People cried. Philosophized. The meaning of life floated to the surface.

This is deep, and heavy, and complex, and we are a tribe of 20 women and men, yearning and longing for a different reality—and still—looking at the current reality in the eyes. Right now, we are still drowning in the culture we were all raised in.

Two hours pass. Some of us remained on the patriarchal side of the line, some of us imagined far enough to roll ourselves to the other side.

It took me two hours to understand what this exercise means to me—not a rejection of everything I know and am, and not blind faith that on the other side a new reality is waiting for me. But in the simplest, most humble way—to shrink that list down to one small thing I care about so deeply it brings tears to my eyes.

One tiny thing in my life I want to exist just a little less. For me, it’s clear—my commitment is simply for: being. It’s life, one breath after another, with no expectation to be anything special. No longing for what could be but is not here, right now. My commitment is to myself: to create more space for dwelling in my everyday life.

To remind those around me that it’s something we can live. Each of us has the ability to be present in reality. Each of us has the capacity to live in the here and now.

We can live with more softness. A little less rushing, a little less planning, organizing, fixing. I commit to that small thing. And honestly—I didn’t feel the need to cross the line at all. My commitment is between me and myself. Because I do have the ability to change and influence my life. The fear and despair come up for me when I try to change the whole world—as if that’s the only way I’ll be able to live in the reality I want. I feel joy and hope when I decide the change is in me, in my personal reality.

And maybe, with time, the reality I choose to live will influence others—and touch those around me.

I started a project, its a platform called PAY IT FORWORLD. It's a project that was founded with the intention of changing the value of money and the way we use it in the world. Currently I’m raising support for what I do here in Aridani. You can go to the link below to learn more.

If you want to support me and my journey please visit my pay it forworld page.

Join my telegram group for more updates.